ארגון הוא לא תרשים הוא אנשים

כשהייתי בת עשרים־ומשהו, עבדתי בהוסטל עם נערות שהוצאו מבתיהן.

באותה תקופה לא היו לי את כל הכלים הנכונים, אבל הייתה לי הנכונות לשבת מולן ולהקשיב. גם אם מה שעלה היה מורכב, קשה וכואב.

שם למדתי אחד הדברים החשובים שאני יודעת על בני אדם: כולנו רוצים שיראו אותנו, ושלקול שלנו תהיה משמעות.

היום, אחרי יותר מ־16 שנה שאני בתוך הארגונים המובילים במשק, בעולם אחר לגמרי: הנהלות, מנהלים.ות, חזון, אסטרטגיה. הצורך האנושי לא השתנה: מנהלים צריכים ורוצים שיראו אותם ושקולם ישמע. אני נכנסת לחדרים שבהם אנשים חכמים ומוכשרים, בעמדות הבכירות ביותר, מתקשים לעיתים לקדם את מה שחשוב להם. לא כי חסר להם ידע, אלא כי יש דברים שלא רבים בוחרים להגיד בקול.

הפער בין המחלקות, חוסר החיבור לאסטרטגיה, האגו שמנצח את המטרה, ההתנגדות השקטה לשינוי, והדברים שנאמרים רק במסדרון, אותו קונפליקט שכולם מרגישים ולא בהכרח מדברים עליו.

חלק מהמומחיות שלי הוא לייצר מרחב של דיאלוג ושינוי. מתוך הבנה שכאשר נותנים מקום, תנועה מתחילה. תנועה שאפשר לכוון ולדייק: ממטרות, דרך מימוש, לתוצאות. שינוי כזה שנשאר גם אחרי שאני יוצאת מהחדר.

כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, ארגון הוא לא תרשים, הוא אנשים. והשינוי מתחיל בהקשבה לקול של כולנו. אותו שינוי שנרצה לקדם.

אני כאן להקשיב לקול שלכם. מזמינה אתכם להשמיע אותו בקול.